דמותו של אליהו ששון בלטה מתחילת המאה ה-20 ועד פטירתו בסוף שנות ה-70 כ"יהודי-ערבי", אדם שהכיר את המזרח-התיכון על בוריו, הבין היטב את מהלכי מדינאיו והכיר את רובם אישית. והעיקר – במשך כל פעילותו, החל מילדותו בדמשק ועד תקופת היותו שר בממשלות ישראל, הוא לא ראה בערבים "אויב", אלא שָכֵן קרוב, אשר הנסיבות גרמו לסכסוך עימו ושיש למצוא אליו גשרים ולשמור על קשר מתמיד איתו כדי לשים קץ לסכסוך מהר ככל שניתן.
בעוד שעבור המחלקה המדינית של הסוכנות ולאחר מכן, משרד-החוץ, היו הקשרים המסועפים שהקים תשתית מודיעינית גרידא, עבורו הייתה תשתית זו אך מדרגה לעבר מטרה אחרת, נכבדה הרבה יותר: חזונו הגדול של ששון היה השגת הסכם שלום בין ישראל למדינות ערב ולפלסטינאים ולכך לא זכה בחייו. הוא ראה עצמו כאחד שאין ראוי ממנו להימנות על עושי שלום מעין זה בהיותו המיזוג המושלם שבין יהודי לערבי. גם את ספר המסמכים על מגעיו עם מנהיגי הערבים בתקופת המנדט הכתיר בשם "בדרך אל השלום". הוא לא זכה לכך .

(מתוך אתר מל"מ)